בעידן המחשב אנו נוטים יותר להקליד ופחות לכתוב. אף שלכאורה אמור הדבר להפחית מכוחה של הגרפולוגיה, הלכה למעשה אין זה כך.
מדוע?
ההתנסות הגרפית מתחילה כבר בגן גם במאה ה-21. מאז ומתמיד ילדים ציירו והם ממשיכים לצייר. הדחף לצייר הוא טבעי כמו הדחף לעבור מזחילה להליכה.
את פעולת הכתיבה עצמה ממשיכים ללמד "ידנית". גם במאה ה- 21 כל הילדים לומדים כתיבה תמה, וכבר בסוף כתה א' ניתן לראות הבדלים בין כתבי היד. בכיתה ד', כשמיומנות הכתיבה נרכשה והוטמעה, ההבדלים בין כתבי היד בולטים עוד יותר, והם נובעים כמובן, מהשוני בתכונות אופי, בטמפרמנט ובאישיות של כל ילד וילד - מאפייני אישיות הבאים לידי ביטוי בכתב היד ובאבחון הגרפולוגי.
לכן, על אף שהילדים של היום משלבים עבודה מול מחשב מגיל צעיר מאוד, עדיין ההקלדה היא משנית ואילו הכתיבה נשארת עיקרית.
והדור המבוגר יותר?
מה עם האוכלוסיה שכבר אינה לומדת, ואינה מסכמת שיעורים והרצאות?
זה המקום לומר- כתיבה היא כמו רכיבה על אופניים. רובנו למדנו בילדותינו לרכב על אופניים, ורוב הסיכויים שכיום אנחנו מרבים ללחוץ על דוושת הגז וממעטים לפדל. עם זאת, גם אדם שזה זמן רב לא רכב על אופנייו, יגלה כי גם לאחר הפסקה מושכת, עדיין "יש לו את זה".
אולי הוא יקרטע מעט בהתחלה, יחפש איזון ושווי משקל- אבל כל התהליך הזה לא יארך יותר מכמה שניות.
כך הדבר גם בפעולת הכתיבה. כל מי שלא כתב דבר במשך כמה שנים- שעה שיתבקש לכתוב, ירגיש בהתחלה שפעולת הכתיבה קצת זרה לו, אולי העט "לא יושבת טוב" ביד- אבל תוך מספר שורות הוא יצמצם את הפערים.
עידן המחשב הוא לא רק טכנולוגיה אלא גם מודעות.
כיום ישנה מודעות לסוגים שונים של לקויות למידה. אחוז גבוה של ילדים בית הספר היסודי נשלח לאבחון של הפרעות קשב וריכוז, דיסלקציה, דיסגרפיה, קושי במוטוריקה עדינה וכיוצא בזה. לקויות אלו באות לידי ביטוי גם בכתב היד, ויכולות לחבל בממצאי הניתוח הגרפולוגי, בפרט אם אין יודעים שהן קיימות.
הגננות של היום יודעת שציור אינו בגדר העדפה. יש ילדים שאוהבים להרכיב פאזלים ויש כאלה שלא. יש ילדים שמעדיפים משחקי כדור ויש שמעדיפים משחקי קופסא. עם זאת, ילד שנמנע מפעולת הציור- פעולה שמובילה אח"כ לפעולת הכתיבה, מופנה לאבחון של מרפאים בעיסוק, כשם שהיה מופנה לשם לו "סרב" ללכת.
כיום, בעיות מאותרות בזמן, ובאם הדבר אפשרי הילד מקבל טיפול. זאת כמובן בניגוד לדור ההורים והסבים שלא אובחן ולא טופל.
במובן זה, לא מין הנמנע שדווקא את כתבי היד של ילדי המאה ה-21 קל יותר לנתח, והאבחון הגרפולוגי אף ידייק עוד יותר.
גרפולוג טוב מזהה אפשרות לקיומן של לקויות למידה גם אם אין הכותב מודע להן היות ולא אובחן.
בסיכומו של דבר, גם בעידן במחשבים, כל עוד ילדי כיתה א' אינם מצוידים בלפטופים, אלא ממשיכים להגיע לבית הספר עם קלמר ומחברות, ניתן להמשיך לאבחן ולנתח כתבי יד.
מדוע?
ההתנסות הגרפית מתחילה כבר בגן גם במאה ה-21. מאז ומתמיד ילדים ציירו והם ממשיכים לצייר. הדחף לצייר הוא טבעי כמו הדחף לעבור מזחילה להליכה.
את פעולת הכתיבה עצמה ממשיכים ללמד "ידנית". גם במאה ה- 21 כל הילדים לומדים כתיבה תמה, וכבר בסוף כתה א' ניתן לראות הבדלים בין כתבי היד. בכיתה ד', כשמיומנות הכתיבה נרכשה והוטמעה, ההבדלים בין כתבי היד בולטים עוד יותר, והם נובעים כמובן, מהשוני בתכונות אופי, בטמפרמנט ובאישיות של כל ילד וילד - מאפייני אישיות הבאים לידי ביטוי בכתב היד ובאבחון הגרפולוגי.
לכן, על אף שהילדים של היום משלבים עבודה מול מחשב מגיל צעיר מאוד, עדיין ההקלדה היא משנית ואילו הכתיבה נשארת עיקרית.
והדור המבוגר יותר?
מה עם האוכלוסיה שכבר אינה לומדת, ואינה מסכמת שיעורים והרצאות?
זה המקום לומר- כתיבה היא כמו רכיבה על אופניים. רובנו למדנו בילדותינו לרכב על אופניים, ורוב הסיכויים שכיום אנחנו מרבים ללחוץ על דוושת הגז וממעטים לפדל. עם זאת, גם אדם שזה זמן רב לא רכב על אופנייו, יגלה כי גם לאחר הפסקה מושכת, עדיין "יש לו את זה".
אולי הוא יקרטע מעט בהתחלה, יחפש איזון ושווי משקל- אבל כל התהליך הזה לא יארך יותר מכמה שניות.
כך הדבר גם בפעולת הכתיבה. כל מי שלא כתב דבר במשך כמה שנים- שעה שיתבקש לכתוב, ירגיש בהתחלה שפעולת הכתיבה קצת זרה לו, אולי העט "לא יושבת טוב" ביד- אבל תוך מספר שורות הוא יצמצם את הפערים.
עידן המחשב הוא לא רק טכנולוגיה אלא גם מודעות.
כיום ישנה מודעות לסוגים שונים של לקויות למידה. אחוז גבוה של ילדים בית הספר היסודי נשלח לאבחון של הפרעות קשב וריכוז, דיסלקציה, דיסגרפיה, קושי במוטוריקה עדינה וכיוצא בזה. לקויות אלו באות לידי ביטוי גם בכתב היד, ויכולות לחבל בממצאי הניתוח הגרפולוגי, בפרט אם אין יודעים שהן קיימות.
הגננות של היום יודעת שציור אינו בגדר העדפה. יש ילדים שאוהבים להרכיב פאזלים ויש כאלה שלא. יש ילדים שמעדיפים משחקי כדור ויש שמעדיפים משחקי קופסא. עם זאת, ילד שנמנע מפעולת הציור- פעולה שמובילה אח"כ לפעולת הכתיבה, מופנה לאבחון של מרפאים בעיסוק, כשם שהיה מופנה לשם לו "סרב" ללכת.
כיום, בעיות מאותרות בזמן, ובאם הדבר אפשרי הילד מקבל טיפול. זאת כמובן בניגוד לדור ההורים והסבים שלא אובחן ולא טופל.
במובן זה, לא מין הנמנע שדווקא את כתבי היד של ילדי המאה ה-21 קל יותר לנתח, והאבחון הגרפולוגי אף ידייק עוד יותר.
גרפולוג טוב מזהה אפשרות לקיומן של לקויות למידה גם אם אין הכותב מודע להן היות ולא אובחן.
בסיכומו של דבר, גם בעידן במחשבים, כל עוד ילדי כיתה א' אינם מצוידים בלפטופים, אלא ממשיכים להגיע לבית הספר עם קלמר ומחברות, ניתן להמשיך לאבחן ולנתח כתבי יד.
